ערבות, ד"ר רוי בר קהן

התיישנות תביעה כנגד ערב לאור התיקונים לחוק הערבות / רוי בר-קהן

א.         הצגת הנושא
השאלה בה דנה רשימה זו הינה באלו נסיבות יהיה נושה חסום מלתבוע ערב בשל טענת התיישנות. בחלקה הראשון נציג את הוראות הדין הרלבנטיות ערב חקיקת התיקונים לחוק הערבות ואת הבעייתיות שהתעוררה בכל הנוגע להתייחסות לטענת התיישנות המועלית על ידי ערבים כתוצאה מחקיקת התיקונים לאור העיכוב הכפוי בו הם מחייבים נושה טרם הגשת תביעה כנגד ערב יחיד / מוגן. בחלקה השני נסקור את העמדות הפרשניות (הסותרות) בפסיקת בתי משפט השלום והמחוזי, ובסיומה נביע את עמדתינו לגבי האפשרות הפרשנית המועדפת.

ב.          הוראות דין רלבנטיות ערב חקיקת התיקונים לחוק הערבות
סעיף 7(ב) לחוק הערבות, תשכ"ז – 1967, קובע כי –
"התיישנה התביעה נגד החייב, מתיישנת גם התביעה נגד הערב, אם לא התיישנה לפני כן"

חוק ההתיישנות, תשי"ח – 1958, קובע כי –
"התקופה שבה מתיישנת תביעה שלא הוגשה עליה תובענה (להלן – תקופת ההתיישנות) היא –
(1) בשאינו מקרקעין – שבע שנים … "

סעיף 6 לחוק ההתיישנות קובע כי – "תקופת ההתיישנות מתחילה ביום שבו נולדה עילה התובענה"

כאשר המדובר בערבות עליה לא חלים התיקונים לחוק הערבות, הרי על פי רוב תחול אותה תקופת התיישנות על חיובם של החייב ושל הערב. יחד עם זאת, גם לגבי ערבות כזו, חזה המחוקק מצב בו "עילת התובענה" כנגד כל אחד משני החיובים תתחיל ביום שונה, וכן יתכן מצב בו לגבי אחד מהשניים תקופת ההתיישנות תופסק מסיבה שאין לה השפעה על מירוץ ההתיישנות לגבי החיוב השני. לערב הוענקה הברירה לטעון הן את טענת ההתיישנות כלפיו, והן את טענת ההתיישנות כלפי החייב העיקרי, לפי החישוב הנוח לו. כפי שנראה להלן, התיקונים לחוק הערבות, הביאו לשינוי כפוי בענין זה.

ג.          ההוראות הרלבנטיות בחוק הערבות לאחר תיקוניו

ביום 24/3/92 התקבל בכנסת תיקון ראשון לחוק הוא תיקון תשנ"ב לחוק הערבות. תיקון תשנ"ב הוסיף פרק נוסף לחוק הערבות ובו הוענקה הגנה קוגנטית לערבים מסוג מסויים אשר "הצליחו" להיכנס בגדר הפרק (ואשר כונו "ערב יחיד"). בתיקון תשנ"ב העניק המחוקק הגנות שונות ל"ערב יחיד" כהגדרתו בתיקון זה, בין היתר תוך שהוא מגביל את האפשרות לפתוח כנגדו בהליכים וקובע כי הינו אחראי רק לחלק יחסי מהחיוב הנערב.

ביום 4/11/97 התקבל בכנסת תיקון שני לחוק הערבות, הוא תיקון תשנ"ח לחוק הערבות. תיקון זה, אשר הינו מהפכני אף יותר מקודמו, נכנס לתוקפו ביום 1/6/98. תיקון תשנ"ח הופך את חוק הערבות לחוק צרכני מודרני. תיקון זה מאמץ את עקרונות תיקון תשנ"ב תוך הרחבתן העניינית והפרסונלית, הופך גם את ההוראות הותיקות בחוק הערבות הכללי לקוגנטיות, ומטיל חובות גילוי וחובה על מתן הודעות אשר בצידן ניצבות סנקציות. בנוסף, מקנה התיקון סמכות להתקנת חקיקת משנה, אשר כבר חוקקה.

מבין השינויים החקיקתיים הרבים והחשובים אותם הביאו עמם התיקונים לחוק הערבות, לאחד העקרונות המרכזיים בתיקונים השלכה ישירה על סוגיית ההתיישנות. המדובר בהוראת "מיצוי ההליכים" כנגד החייב העיקרי, אשר מצאה ביטויה הן בתיקון תשנ"ב, והן בתיקון תשנ"ח.

בתיקון תשנ"ב לחוק הערבות, נקובה ההוראה בסעיף 17ג לחוק הערבות לאחר תיקונו בשנת תשנ"ב, ובתיקון תשנ"ח, המדובר בסעיף 27 לחוק, לאחר תיקונו בשנת תשנ"ח.

בהתאם להוראות אלו, לא יכול נושה, אשר בידו ערבות של ערב מוגן, כהגדרתו בתיקון תשנ"ח, או ערבות של ערב יחיד, עליו חלות הוראות פרק ב' לתיקון תשנ"ב, לפתוח באופן ישיר בהליכים כנגד הערב ולצרפו כנתבע בתובענה אשר נפתחת כנגד החייב העיקרי. הגשת התביעה כנגד הערב אפשרית רק לאחר קיום התנאים המצטברים בסעיף 17ג או 27 לפי הענין. סעיפים אלו, דורשים מהנושה, באופן כללי ובכפוף לחריגים המצויים בהמשך הסעיף, את ביצוע הפעולות המשפטיות הבאות: (א) הגשת תביעה כנגד החייב העיקרי; (ב) קבלת פסק דין בתביעה כנגד החייב העיקרי; (ג) פתיחת תיק הוצאה לפועל לצורך גביית החוב מהחייב העיקרי; (ד) ביצוע כל הפעולות הסבירות האפשריות במסגרת תיק ההוצאה לפועל שנפתח כנגד החייב העיקרי לצורך גביית חובו של החייב העיקרי, לרבות נקיטה בהליכים לפינוי מדירת מגורים (בין אם קיימת משכנתא ובין אם לאו); (ה) קבלת אישור ראש ההוצאה לפועל כי ננקטו כל ההליים הסבירים בנסיבות הענין לגביית החוב מהחייב העיקרי.

בהתאם לפסיקת בית המשפט המחוזי והפרשנות אותה הוא נתן להוראות סעיף 27, על הנושה לזמן לדיון בפני ראש ההוצאה לפועל את הערבים.

ד.         הבעייתיות המתעוררת לאור הוראות התיקונים לחוק הערבות והשאלה הפרשנית

הבעייתיות המתעוררת לאור הוראות התיקונים לחוק הערבות, נובעת מהעובדה שבמקרים בהם חלות הוראות התיקונים, יכול ויעברו למעלה משבע שנים מהמועד בו הפר החייב העיקרי את חיובו. השאלה המתעוררת הינה האם התקופה בה נאלץ הנושה לנהל את ההליך כנגד החייב העיקרי, לקבל פסק דין כנגדו, ולקבל את אישור ראש ההוצאה לפועל, הינה תקופה שתכלל במסגרת מירוץ ההתיישנות כנגד הערב ?

במילים אחרות - מה דינה של תביעה כנגד ערב, אשר הוגשה למעלה משבע שנים לאחר מועד הווצרות עילת התביעה כנגד החייב העיקרי, וזאת בשל אילוצי התיקונים לחוק הערבות? האם יכול הערב להעלות טענת התיישנות כנגד תביעה כזו, ואם כן - ממתי ובאלו תנאים ?

מבחינה פרשנית, השאלה המתעוררת הינה למעשה מהו מועד הווצרות העילה בתביעה כנגד ערב עליו חלות הוראות התיקונים דלעיל.

לשאלה זו תתכנה לכאורה שתי תשובות קיצוניות – האחת הינה כי המדובר במועד בו נוצרה העילה כנגד החייב העיקרי, והשניה כי המדובר במועד בו מתקבל אישור ראש ההוצאה לפועל בהתאם לסעיפים 17ג או 27 לחוק הערבות.

התשובה לשאלה פרשנית זו יכולה להכריע את גורלה של תביעת הנושה מהטעם הפשוט שאם תתקבל הפרשנות הראשונה, הרי במידה והנושה לא יספיק לקבל את אישור ראש ההוצאה לפועל בתוך שבע שנים ממועד הווצרות העילה כנגד החייב העיקרי, תתיישן התביעה כנגד הערב, והנושה לא יוכל לעשות שימוש בערבות כנגדו, בעוד שאם תתקבל הפרשנות השניה, הרי למעשה יהיה הערב חשוף לתקופת התיישנות מוארכת ביותר, אשר למעשה יכול ותהייה בלתי מוגבלת.

לשון אחרת – במידה ויקבע כי מועד תחילת ההתיישנות הינו המועד בו נוצרה העילה כנגד החייב העיקרי, אזי יתכן כי גם בסיטואציות בהן פועל נושה במהירות האפשרית לצורך עמידה בתנאי התיקונים לחוק הערבות, עדיין, מטעמים שאינם תלויים בו, תאבד הבטוחה שבידו מערכה, ולא יהא לה ערך כלכלי כלשהו, בשל מחסום ההתיישנות.

די בחשבון פשוט תוך מודעות למשך ניהול התדיינות בהליך רגיל על מנת להבין נקודה זו. מאחר ומשך זמן ניהול הליך ממוצע בבית משפט השלום הינו לפחות כשלוש שנים, עד לפסק דין, ומאחר ומשך הזמן עד להפיכתו לחלוט יכול לקחת פרק זמן העולה על ארבע שנים נוספות, הרי עד לקבלת פסק דין חלוט כנגד החייב העיקרי, יכול ותעבורנה למעלה משבע שנים. בהתאם להוראות התיקונים כפי שנסקרו לעיל, אין די בקבלת פסק דין חלוט, ועל הנושה למצות את ההליכים כנגד החייב העיקרי, טרם יוכל לקבל את אישור ראש ההוצאה לפועל. המשמעות המעשית היא כי על הנושה לפתוח תיק הוצאה לפועל, להמציא אזהרה לחייב, ולנקוט בהליכי הוצאה לפועל מגוונים, לרבות הטלת עיקולים, מימושי מטלטלין באם קיימים נכסי דלא-ניידי לחייב, ואיתור זכויות נוספות באם קיימות כאלו לחייב העיקרי. ההליך אף יכול ויתארך מעבר לכך, וזאת באם לחייב העיקרי נכס מקרקעין, שאז בהתאם להוראות התיקונים על הנושה חובה לפעול למימושו, פעולה המחייבת נקיטת הליכים רבים נוספים. גם לאחר מכן, על הנושה להזמין, בהתאם להלכת דימיטרי, את הערבים לדיון בבקשה לקבלת אישור מיצוי ההליכים בפני ראש ההוצאה לפועל, ובמידה וראש ההוצאה לפועל ישתכנע מעמדת הערבים כי קיימים נכסים נוספים או אפשרויות נוספות, יכול הוא להפנות את הנושה לביצוע פעולות גביה נוספות. במילים אחרות - הסיטואציה לפיה ממועד הגשת התביעה כנגד החייב העיקרי ועד לקבלת אישור מיצוי ההליכים ומתן האפשרות להגיש את התביעה כנגד ערב יחיד / מוגן יעברו למעלה משבע שנים, הינה סיטואציה שכיחה וסבירה בהחלט.

ונשאלת השאלה - האם יש הצדקה למנוע מנושה אשר פעל באופן סביר למימוש זכויותיו, ואשר רק בשל הוראותיהן הקוגנטיות של התיקונים לחוק הערבות נמנע ממנו להגיש תביעה כנגד הערב, מימוש הערבות, באופן בו תפגע זכותו הקניינית לקבלת כספו?

מאידך, גם אימוץ הפרשנות לפיה מועד תחילת ההתיישנות, הינו המועד בו מתקבל אישור ראש ההוצאה לפועל, גורר אחריו בעיות קשות במספר מישורים.

הבעיה העיקרית שמתעוררת נובעת מהעובדה שפרשנות זו מאפשרת בעצם לנושה לשלוט על משך תקופת ההתיישנות, ומותירה את הערב חשוף לתקופת התיישנות אשר לא רק שאינה נקובה בזמן או מועד כלשהו, אלא שהינה תלויה ברצונו הטוב ובפעולותיו של החייב העיקרי, בהליכים לגביהם אין לו כל שליטה. כך למעשה הופכת תקופת ההתיישנות לבלתי מוגבלת, שכן באם מחליט הנושה, מטעמיו שלו, כלל לא לפעול כנגד החייב העיקרי בהליכי הוצאה לפועל, או לא לפנות לקבלת אישור על מיצוי הליכים, יכול הערב להיות חשוף תאורטית לתובענה, גם לאחר עשרות שנים, משיחליט על כך הנושה, תובענה אשר העילה בגינה נוצרה בעבר הרחוק. בנושא זה אף קיימת פסיקה של בית המשפט העליון, אותה יכולים לגייס לעזרתם ערבים, לפיה מקום ששונו הדין או ההלכה ולא שונה חוק ההתיישנות, לא יושעה מרוץ התיישנות.

ה.         עמדת בתי המשפט בסוגיה

בבית המשפט העליון, עדין לא ניתנה הכרעה בסוגיה. פסיקת ערכאות השלום והמחוזי, נחלקה בעמדתה לגבי הסוגיה. כפי שנראה להלן, מצויה פסיקה במסגרתה קובע בית המשפט כי אין התיקונים לחוק הערבות מאריכים את תקופת ההתיישנות, ומשזו חלפה הרי דין התביעה כנגד הערב להדחות, גם אם פעל הנושה לצורך קבלת אישור על מיצוי הליכים. מאידך מצויה פסיקה אחרת הקובעת כי המועד הרלבנטי לצורך תחילת תקופת ההתיישנות הינו מועד קבלת אישור מיצוי ההליכים, אך זאת מבלי שפסיקה זו תתעכב או תדון בסוגיות הקשות המתעוררות כתוצאה מהשילוב שבין דיני ההתיישנות המסורתיים, מטרותיהם ותכליתן, לבין הוראות התיקונים לחוק הערבות.

להלן מספר דוגמאות להחלטות הידועות לנו, אשר אימצו את מועד קבלת אישור מיצוי ההליכים כמועד הווצרות העילה והמועד ממנו מתחיל מירוץ ההתיישנות:

(1)        בענין בר"ע (מח' - חי') 355/03 ישראלי נ' בנק ערבי ישראלי (טרם פורסם. ההחלטה ניתנה ביום 19/5/03) קבע השופט רון שפירא כי :  " ... קיים למעשה מחסום דיוני המונע הגשת תובענה כנגד ערב יחיד, וזאת כל עוד לא מיצה הנושה את ההליכים כנגד החייב העיקרי. בנסיבות אלו, וכאשר נוכח הוראת חוק לא ניתן להגיש תביעה כנגד חייב, לא ניתן גם לטעון כי מירוץ ההתיישנות בענין התביעה הנ"ל החל. את תקופת ההתיישנות ניתן למנות רק מאותו מועד בו אישר ראש ההוצאה לפועל להגיש תביעה כנגד החייב, זאת מאחר וקודם לכן לא היתה למעשה עילה שניתן לתבוע בגינה את החייב".

(2)        בענין ת.א. 16817/02 (בש"א 17671/02) רפיל נ' בנק הפועלים בע"מ (טרם פורסם. ההחלטה ניתנה ביום 13/2/03 על ידי השופט ש. לבנוני) קובע בית המשפט כי "משעה שהמחוקק, בתיקון תשנ"ב הנ"ל, ראה להיטיב עם הערב ביחיד, בכך שהוא חוסם את הדרך להגיש תביעה כנגדו עד למיצוי ההליכים כנגד החייב העיקרי, ממילא קיימת אפשרות כי תביעה כאמור כנגד הערב היחיד תוגש לאחר זמן. אין הערב היחיד יכול להחזיק במקל בשתי קצותיו. גם להינות מהוראות תיקון תשנ"ב וגם להישמע בטענת התיישנות".

(3)        בענין ת.ה. 5729/98 (של' - ב"ש) מאיר נ' בנק הפועלים בע"מ (טרם פורסם. ההחלטה ניתנה ביום 8/12/98 על ידי הרשמת בית-אור) קובע בית המשפט כי "המניעה שהטיל חוק הערבות על הגשת תביעה נגד הערב, בטרם מולאו התנאים שנקבעו בחוק הערבות, מפסיקה את מרוץ ההתיישנות לאותו פרק זמן שנקבע למיצוי ההליכים נגד החייב העיקרי. מרוץ ההתיישנות נפסק עם הגשת התביעה נגד החייב העיקרי והוא מתחדש מרגע שהותרה הגשת תביעה נגד הערב ע"י ראש ההוצאה לפועל".

החלטה הנוקטת בעמדה פרשנית אחרת, ולפיה אין הוראות התיקון לחוק הערבות מעכבות את מירוץ ההתיישנות, ניתן למצוא בענין ת.א. 218706/02 בש"א 141097/02 אברמוביץ נ' בנק אוצר החייל בע"מ (טרם פורסם. פסק הדין ניתן ביום 2/3/03 על ידי השופטת סימון). באותו ענין דחה בית המשפט את תביעת הבנק בשל התיישנות, תוך שהוא מעלה מספר נימוקים לתמיכת החלטתו, שעיקרם כדלקמן:

(1)        בהעדר הוראה המאריכה את משך תקופת ההתיישנות, אין מקום כי בית המשפט עצמו יאריך את תקופת ההתיישנות, במיוחד מקום שכאשר רצה המחוקק להאריך את משך תקופת ההתיישנות עשה הוא כך במפורש.

(2)        פרשנות כזו תחייב את הבנק הנושה לנקוט במאמצים נמרצים כדי לגבות את חובו מהחייב העיקרי, תוך מודעות לסד הזמן העומד לרשותו.

(3)        לא יתכן לחשוף את הערב לאפשרות, שתוגש תביעה לאחר פרק זמן ארוך למעשה ללא הגבלה, מאחר ואז לא יהא באפשרותו להתגונן כראוי

עמדת בית המשפט בענין אברמוביץ אומצה בהסכמה בהחלטה נוספת שניתנה לאחרונה בבש"א 1058/03 (באר-שבע) אשר אלמקייס נ' בנק לאומי. באותו ענין, הדגיש בית המשפט בין היתר את השיקולים העקרוניים של אי הענקת שליטה לנושה על מועד תקופת ההתיישנות ותכלית הוראות התיקונים לחוק הערבות כבסיס לעמדתו, כמו גם את השיקול הספציפי של אי נקיטת הליכים באופן סביר מצד הבנק באותו ענין.

ו.          הפתרון המוצע - איזון וריכוך באמצעות הטלת חובות אמון, זהירות ותום לב

(1)        מחיקה על הסף - לא; טענות הגנה מהותיות - כן

ההכרעה בין שתי הפרשנויות אינה קלה, וכל אחת מהן מעוררות בעיות קשות, ויוצרת עיוותים תוך העדפה קיצונית מחד של הערב, ומאידך של הנושה.

אנו סבורים כי הפרשנות הראויה היא הפרשנות לפיה אכן מועד הווצרות העילה בתביעה כנגד ערב יחיד / מוגן הינה רק במועד קבלת האישור על מיצוי ההליכים מראש ההוצאה לפועל, באופן לפיו לא ניתן למחוק על הסף בשל טענת התיישנות תביעה כזו המוגשת כנגד ערב.

יחד עם זאת, נראה כי פרשנות זו אינה יכולה לעמוד לבדה, ואינה יכולה להתעלם מיתר הנסיבות האופפות את הגשת התובענה כנגד הערב, וכי הערב עדין יוכל למצוא מזור בסיטואציה בה הגשת התביעה כנגדו נעשית מעבר לתקופת ההתיישנות, וזאת מכוח הוראות הדין הכללי.

נראה לנו כי זכותו של הערב תהא במקרים אלו, לטעון לטענות מהותיות לגבי הפטרו מהחיוב, כולו או חלק ניכר ממנו, וזאת באם לא פעל הנושה בתום לב ובאופן סביר לקבלת האישור על מיצוי ההליכים בתוך תקופת ההתיישנות.

טענות אלו יכול שתועלינה בשתי מסגרות משפטיות עיקריות: (א) כטענה להפרת חובות אמון וזהירות; (ב) כטענה להפרת חובת תום הלב.

(2)        טענה להפרת חובות אמון וזהירות

פסיקה עקבית ונרחבת הטילה בשנים האחרונות חובות זהירות ואמון מוגברות על בנקים, תוך שהיא מציינת את פערי המידע, האמון שניתן בבנקים על ידי הציבור הרחב, הכישורים המיוחדים והאמצעים הטכניים שאינם נחלתו של הפרט המצויים בידי הבנקים כבסיס להטלת חובות אלו.

נראה כי בנק אשר משתהה באופן בלתי סביר טרם הגשת התביעה כנגד הערב, הגם שפורמלית אינו חורג ממסגרת תקופת ההתיישנות בהתאם לפרשנות לפיה מועד תחילת מירוץ ההתיישנות הינו מועד קבלת אישור ראש ההוצאה לפועל, יחשב כמפר את חובות האמון והזהירות אותן הוא חב כלפי הערב.

באשר לקביעה מהו משך הזמן הסביר, הרי "מלאכה" זו אינה זרה לבית המשפט, ואף מיושמת בתחום דיני הבנקאות באופן ספציפי. ניתן להעזר לענין זה בהלכת בית המשפט העליון בענין ד"נ 32/84
עזבון ולטר נתן נ' Israel British Bank, בו נקבע על ידי הנשיא ברק, אליו הצטרפו ארבעת חברי ההרכב, כי כאשר פעולת התובע מתחילה את מירוץ ההתיישנות, עליו לעשות כן בתוך זמן סביר, אשר בחינתו תעשה בהתאם לנסיבות. באותו ענין נקבע כי פרק הזמן הסביר זהו " אותו זמן שיש להניח כי הצדדים ראו אותו כראוי בהתחשב בנסיבות מתן ההלוואה, מטרותיה, הליכי המסחר בין הצדדים, ושאר נתונים הסובבים את ההלוואה ותנאיה".
תוך ישום קביעה זו בהקשר הספציפי של התיקונים לחוק הערבות, ניתן בהחלט לקבוע כי בענייננו המדובר בפרק הזמן המביא בחשבון בין היתר את מקטעי הזמן הבאים: (א) פרק הזמן החולף ממועד הווצרות חובו של החייב העיקרי ועד למועד הדרישה ממנו; (ב) פרק הזמן החולף ממועד הווצרות העילה כנגד החייב העיקרי ועד למועד בו מוגשת התביעה כנגדו על ידי הנושה; (ג) משך זמן ניהול ההליך בכל הנוגע לבקשות, דחיות מועד או דרך ניהול הליך המעכבת את בירורו מצד הנושה, ואשר אינה מביאה בחשבון את התמשכות ההליך בשל אילוצי יומנו של בית המשפט; (ד) משך הזמן שחולף בין מועד קבלת פסק הדין על ידי הנושה לבין מועד פתיחת תיק ההוצאה לפועל על ידי הנושה; (ה) משך הזמן שחולף ממועד פתיחת תיק ההוצאה לפועל על ידי הנושה ועד לנקיטת מלוא ההליכים האפשריים לצורך גביית החוב מהחייב העיקרי; (ו) משך הזמן שחולף לאחר מיצוי ההליכים ועד להגשת הבקשה לאישור מיצוי הליכים בפני ראש ההוצאה לפועל; (ז) משך הזמן שחולף ממועד קבלת אישור מיצוי ההליכים על ידי ראש ההוצאה לפועל ועד להגשת התביעה כנגד הערב היחיד / מוגן.

כן דומה כי יש להביא בחשבון בעת שקילת בחינת חובות האמון והזהירות המוטלות על הבנק, את השאלה האם שלח הבנק לערב הודעות מתאימות בהתאם לחובותיו על פי הוראות המפקח על הבנקים, על פי נוהליו, ועל פי הוראות התיקונים לחוק הערבות.

מקום שפרקי זמן אלו אינם סבירים, הרי לערב תעמודנה במקרה זה טענות טובות, אשר הגם שיכול ולא תהוונה מחיקת התביעה על הסף באופן דומה לו היתה עומדת לו טענת התיישנות, הרי תהוונה בסיס ראוי הן לקבלת רשות להתגונן, והן בכל הנוגע להפחתת החיוב בצורה משמעותית עד כדי איונו לחלוטין (כפונקציה של מידת התרשלות הבנק והקשר הסיבתי בינה לבין הנזק שנגרם לערב). באופן שגרתי, דומה כי לערב יעמדו במקרים אלו טענות טובות כנגד חיובו בריבית במשך כל השנים, וטענות הנוגעות לאפשרותו החוקתית להתגונן כראוי בפני תובענה שעילותיה, סיבותיה והראיות הרלבנטיות לה נעוצות בעבר הרחוק מבחינתו, תוך אימוץ שיקולים המצויים בבסיס דיני ההתיישנות כטענות הגנה המעוגנות בדוקטרינות האמון והזהירות המוטלות על הבנק, ומתן יתרונות ראייתיים ו"הנחות" בדיני הראיות לערב.

(3)        טענה להפרת חובות תום לב

בצורה דומה, הורחבה תחולתו של עקרון תום הלב אשר הוחל בתחומי המשפט הישראלי בהרחבה, תוך שבתי המשפט מיישמים עקרון זה גם במסגרת מערכת היחסים הספציפית בהם מעורבים ערבים.

בעניין זה הוכיחו בתי המשפט לא פעם כי אין הם נרתעים גם מפני תוצאה קיצונית לפיה תביעת נושה כנגד ערב תדחה כליל בשל חלוף הזמן. באחד המקרים ראה בית המשפט באי מתן הודעות לערב, משך שנה וחצי בלבד לאחר תום תקופת הלוואה בת שנה לחייב העיקרי, משום פרק זמן בלתי סביר שיש בו משום הפרת חובת תום הלב תוך מתן סעד קיצוני של בטלות הערבות לחלוטין במקרה כזה.
נראה אם כן כי נושה אשר יתמהמה בתביעתו כנגד הערב באופן בלתי סביר, מעבר למגבלות המוטלות עליו על ידי הוראות התיקונים לחוק הערבות, בין אם מתוך רשלנות גרידא, ובין אם מתוך מטרה לקבל יתרונות דיוניים ומהותיים כתוצאה מחלוף הזמן, יכול ויחשב על ידי בתי המשפט כמפר את חובת תום הלב המוטלת עליו כלפי הערב. מאחר והסעדים בגין הפרת חובת תום הלב הינם סעדים המותאמים לאופי ההפרה, יכול הסעד במקרה בו יקבע בית המשפט כי הופרה חובת תום הלב, להגיע עד כדי ביטול הערבות לחלוטין, וכך תושג תוצאה מעשית מקבילה (אם כי כמובן שונה במקורה העיוני) לתוצאה לו היה משתמש בית המשפט בעקרון ההתיישנות.

ז.          סיכום

ניתן לסכם ולאמר כי העמדה לפיה מועד תחילת תקופת ההתיישנות בתביעות כנגד ערב יחיד או מוגן מתחילה במועד קבלת אישור מיצוי ההליכים כנגדו הינה עמדה ראויה, המעדיפה ודאות והגיון על פני תוצאות בלתי סבירות הנובעות מחוסר התיאום בין שני חוקים.

הגם שגישה זו עלולה לחייב מבחינת הערב ניהול הליך שלם טרם קבלת ההכרעה בתביעה נגדו (תוך העלאת טענות להפרת חובות אמון, זהירות או תום לב), למול אימוץ גישת ההתיישנות הדווקנית ממנה נובעת מחיקת התביעה על הסף כבר בשלב הראשוני (במקרה של הכרה בטענת התיישנות), הרי דומה כי המדובר ב"רע במיעוטו", ומקום שעל הכף מונח אינטרס קנייני חוקתי של הנושה, לא ניתן לבטלו למול אינטרס הערב שלא לאבד שליטה על מועד תחילת תקופת ההתיישנות.

יחד עם זאת, דומה כי הצבת עמדה זו באופן בלעדי ותוך התעלמות מפרק הזמן החולף עד להגשת התביעה כנגד הערב, תהווה בכל זאת איזון לא ראוי בין השיקולים המתחרים המגולמים בדיני ההתיישנות, דיני הקנין, והתיקונים לחוק הערבות, ולפיכך ראוי היה כי בתי המשפט יאזנו עמדה זו תוך שימוש בכלים המסורתיים העומדים לרשותם ובראשם עקרונות דיני הנאמנות, הזהירות ותום הלב, תוך הפעלת שיקול דעת מתאים באופן לפיו יאוזנו האינטרסים המעורבים בצורה שלא תפגע בצדדים ואשר תרתיע נושים מפני שיהוי בלתי סביר בשימוש בזכויותיהם, וניצול השליטה הניתנת להם לכאורה בקביעת מועד התחלת מירוץ ההתיישנות, תוך ניהול בעצלתיים של ההליך כנגד החייב העיקרי או דחיית מועד הגשת הבקשה לאישור מיצוי ההליכים.

בצורה כזו, תמנע הסיטואציה במסגרתה נושה הפועל במסגרת הוראות החוק, מאבד בטוחה קניינית המצויה בידו, אך ורק בשל נסיבות שאינן תלויות בו, ומאידך תמנע חשיפת ערבים לשרירות ליבו של הנושה באמצעות "מתיחת" תקופת ההתיישנות עד בלי סוף, תוך העמדתם בנחיתות דיונית ומהותית כתוצאה מכך.

דומה כי בנושא זה, ניתן ורצוי להעניק שיקול דעת לבית המשפט על מנת שיכריע האם בנסיבות הענין פעל אכן הנושה בסבירות, או שמא "שקט על שמריו" תוך שהוא מאפשר לזמן לחלוף, ופותח בהליך כנגד הערב לאחר חלוף זמן סביר, מבלי שידאג לביצוע הפעולות הסבירות הנדרשות ממנו לצורך גביית החוב מהחייב העיקרי, קבלת אישור מיצוי ההליכים או הבאת ניהול ההליך לידיעתו של הערב. שיקול דעת זה מיושם בנושאים דומים, הקריטריונים להפעלתו אינם קשים, ועד לתיקון חקיקתי מתאים, נראה כי הוא יביא בצורה הטובה ביותר לידי ביטוי את האינטרסים הנוגדים המעורבים בסוגיה.
חזרה לרשימת הפרסומים